בלי אוכל אנחנו לא יכולים להתקיים. אבל כמו שינה, ליצור שצריך דלק לשרוד, פעולת התדלוק גוזלת זמן יקר וחושפת אותנו לסכנות. אנחנו לא יכולים לברוח אחרי שאכלנו משהו כבד, ולא פעם, ודאי תוך כדי האוכל החושים שלנו קהים יותר לזיהוי סכנות.
כדי לשכנע אותנו לתדלק בכל זאת, בטריק אבולוציוני מדהים, הגוף שלנו נהנה מהתדלוק הזה. אנחנו מגיבים לאוכל ונהנים ממנו בכל מני צורות ודרכים:
הנאה מאוכל מותאמת לציפיות
אוכל הוא התגשמות של ציפיות. ניסויים מראים שנגיב לאוכל גם בהתאם לתפאורה שסביבנו. אוכל אתיופי במסעדה בעלת מראה אתיופי (הצוות, התמונות על הקירות, המוזיקה, כלי ההגשה) יראה לנו יותר אתיופי מאותו האוכל במסעדה עם עיצוב צרפתי.
במבחני טעימה עוורים של יין, יין שנאמר לטועמים שהוא יקר יותר – קיבל דירוג גבוה יותר ותיאורים מעמיקים ומחמיאים יותר מיין שנאמר לטועמים שהוא זול יותר – למרות ששני היינות נמזגו מאותו הבקבוק.
האוכל של אמא שלכם יהיה טעים גם כי אתם כבר מצפים שהוא יהיה טעים.
אוכל הוא חווייה של החושים
אנחנו חווים אותו בחושים שלנו. קודם עם העיניים. יש צבעי מאכלים שאנחנו מגיבים אליהם יותר טוב, בעיקר כשאוכל הוא בצבע שבו הוא אמור להיות. בראש שלנו, בטטה אמורה להיות כתומה. יהיה מאוד מוזר לאכול בטטה סגולה, ולכן צריך לשכנע אותנו לעשות את זה באמצעות מילים כמו "חווייה", "אקזוטי" או "אותנטי".
חוש הטעם הוא הבסיסי ביותר, ואכן יש טעמים שהם טעמי לשון: מר, חמוץ, מתוק, שומני, אוממי, חריף. הלשון שלנו יודעת להרגיש את הטעמים האלו באמצעות הקולטנים שנמצאים עליה, אבל הלשון שלנו לא יודעת להבדיל בין חמוץ של לימון לחמוץ של חומץ בלסמי לחמוץ של חלב פג תוקף. בשביל זה יש את האף שלנו. מהפה, האוכל עולה לאף שמספר לנו אם החמוץ שהלשון טועמת עכשיו הוא עגבניה עם בלסמי, או להבדיל, חמו. גבינה פגת תוקף.
חוץ מזה, הטקסטורה של האוכל שנחווית לנו בפה משמעותית מאוד גם היא: נגיב אחרת לאוכל נגיס לעומת אוכל רך.
באמצעות טריקים כאלו, הגוף משכנע אותנו לוותר על זמן יקר ולחשוף את עצמנו לסכנות לטובת תדלוק.
